יום שני, 23 במאי 2011

תשובות קיומיות

כבר אלפי שנים שבני אדם מתחבטים בשאלות קיומיות. ועם זאת, מעניין שזה עדיין נתפס כנושא אינטימי שלא ממש מדברים עליו בשיחות סלון או במפגשים חברתיים, בניגוד למשל לפתיחות שגדלה עם השנים דווקא לעיסוק הפומבי בתחום המיני. נראה שאין ממש "זמן מתאים" לצלול לשיחה בנושא הקיום האנושי בפורום חברתי ולכן רוב ההתמודדות עם הנושא הזה היא בין אדם לעצמו, או בין אדם לפסיכולוגו.
תכלס, בד"כ אנשים יותר מדי טרודים או שקועים ביומיום מכדי לחשוב על כך, אך לכל אחד זה קורה מתישהו במהלך החיים. הרגעים הקלאסיים הם בתקופות מעבר - אחרי השחרור מהצבא, אחרי הלימודים, אחרי שכבר יש ילדים גדולים. וכמובן שהמחמירים יאמרו שלא רק בתקופות מעבר.

המון ספרי פילוסופיה מנסים להציג תפישת עולם שתסייע לאנשים להכיר ולחיות עם מה שבזרם האקזיסטנציאליסטי מכונה ע"י אלבר קאמי תחושת ה"אבסורד" וסארטר לוקח לכיוון של "בחילה קיומית". אבל למרות ההתחבטויות, וגם אם יוצא שננסה לקרוא ולהתעמק, לרוב מה שקורה זה שלמעשה אנחנו מדחיקים ומנסים לחזור כמה שיותר מהר לשגרה.
כדי להתמודד עם חוסר היכולת האמיתית למצוא תשובות חד-משמעיות, יש שמתחברים לדת מסויימת, יש שמתחברים לגישה פילוסופית כלשהי, קיימים כאלה שמאמינים דווקא במדע, יש את אלה שפשוט ממשיכים להדחיק וכמובן שיש את ה'אהובים' עלי ביותר - אלה שמטיפים לאחרים לחיות כמו שהם חיים.
לדעתי, כל אחת מהגישות הללו מסייעת ביצירת מסך עשן ונותנת אשלייה כאילו הנה אוטוטו הערפל יתפזר. אבל, כנראה שמסך עשן זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, והניסיון לפזר אותו, גם אם יישאר תמיד רק בגדר ניסיון, יכול בעצמו לתת משמעות.

נדמה לי שהמשותף לרוב הגישות הוא לנסות לתת לאדם משהו להישען עליו. בד"כ על ידי שכנוע להתחבר ולפעול למען משהו "גדול מאיתנו", אך יש גם גישות, כמו אצל ניטשה, שקוראות לממש את "האותנטי" שבכל אחד מאיתנו. בכל מקרה, כשמסתכלים פרקטית, לרוב מדובר בניסיון לגרום לאנשים להיות "טובים יותר" או "לעשות טוב". אני לא אכנס כאן להגדרת "טוב", כי זה יכול להיות מאוד סובייקטיבי. מה שכן, עם כל הרצון הטוב (ולעיתים אגו) של הוגי דעות ואנשי דת שונים, הרי גם להם אין באמת מושג...

מזל שלפחות הומור, שנמצא בשימוש אצל סופרים, יוצרי קולנוע וקומיקאים, מצליח לגעת בתחום המעורפל הזה בצורה מרעננת.

3 סרטים מומלצים בהקשר הזה:
1. הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן מביא התמודדות של 3 רבנים עם שאלות קיומיות - זה הקטע המבריק אצל הרב השני, הסיפור על שיני הגוי (אם הקישור לא עובד, תעתיקו ותדביקו, זה שווה):



2. הסרט "משמעות החיים" של מונטי פייתון מכיל מערכונים שונים הנוגעים לתקופות בחייו של אדם ומשתדל להימנע מהתייחסות לנושא הסרט. כמה קטעים קצרים רלוונטיים בכל זאת:


3. ואיך אפשר בלי להזכיר את "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" של דאגלס אדמס שמכיל את אחת התשובות המפורסמות לשאלה על "החיים, היקום והכל". מהסרט שנעשה על פי הספר:



2 comments:

  1. התיחסות למשמעות הקיומית מותנית גם בגיל האדם.
    חז"ל מייחסים לשלמה שלושה מספרי המקרא: שיר השירים, משלי וקהלת.‏[1] לפי אחת הדעות במדרש ההסבר לעובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו – בתוכנן, בלשונן ובסגנונן – הוא ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר חיבר שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת). (ראה ערך "קהלת" בויקיפדיה")
    זאב

    השבמחק
  2. הגיל אכן עשוי להשפיע, ועם זאת, אפשר להכיר ב'הבלות' בחיינו גם בגיל צעיר, ולא תמיד האהבה מאבדת משמעות בגיל מבוגר. השוני הזה בין הספרים יכול גם לאפיין באופן כללי יותר סוגים שונים של מצבי רוח שעשויים להשפיע על בן-אדם, ולא משנה באיזה גיל.

    השבמחק